הנה אתם: פרוייקט צילום חברתי מביא אלינו את הפנים האמיתיות של באר שבע

Posted by אמנות באר שבע סיטי on Sunday, August 23, 2015 Under: אמנות בבאר שבע

הנה אתם: פרוייקט צילום חברתי מביא אלינו את הפנים האמיתיות של באר שבע


Humans of B7
פרוייקט מיוחד ומרתק המתנהל בעמוד פייסבוק

פרוייקט הצילום המקסים הזה, נולד כפרוייקט חברתי קהילתי במטרה להגדיל את
הגאווה העירונית בבאר שבע,  הסולידריות בין התושבים לתושבים וסטודנטים
לתושבים ולמעשה לנסות ליצור תחושת קהילתיות. הרעיון שמאחוריו הוא לשבור את
הסטריאוטיפים ולשים את האנשים של באר שבע במרכז ולהראות את פניה האמיתיות
של העיר. יופי של פרוייקט תציצו ותתאהבו


צלמת: אביטל ששון
בצילום: יוסי שביט




אחרי שירותי הצבאי התחלתי לעבוד בסורוקה וללמוד באוניברסיטת בן גוריון
בסורוקה הכרתי את אשתי ועברנו לגור ביחד, כיום אנחנו נשואים ויש לנו שלוש בנות

עד לפני מספר שנים, באר שבע הייתה עיר של הבטחות
אבל מעט פעמים היו כאלו שקיימו. בשנים האחרונות ישנו תהליך של ביצוע ועשייה
משהו בסביבה ובאווירה השתנה. השינוי הכי משמעותי היה הקמתו של פארק ההייטק
שייצר מעין כדור שלג של התפתחות שאנו כתושבי העיר בעיצומה
חברות גלובליות הגיעו לפארק, הסטודנטים שבאו ללמוד ועזבו את העיר מכורח הנסיבות
נשארים פה אחרי סיום התואר מכיוון שנוצרו להם מקומות תעסוקה
אותם הסטודנטים יקימו משפחות ולא יתפשרו על שירותים ומוצרים איכותיים
דבר שישנה את כללי המשחק. אבל למרות כל אלו איכות החיים רק משתפרת, אין פקקים
ישנה פריחה תרבותית, מערכת החינוך משתפרת משנה לשנה וכיף לגדל כאן ילדים

באר שבע נשארת עיר שבה אתה לא הולך לאיבוד, עדיין כולם מכירים את כולם
ויש לכל אחד את המקום המיוחד שלו
אין פה לחץ והתחושה הכללית היא שאפשר לקחת דברים לאט יותר
לחיות בסביבה כזו מקבלת ורגועה, מבחינתי זה דבר חשוב וחיוני. פעם היו לי ספקות
אבל הן כבר לא קיימות, באר שבע היא אכן הדבר הבא

צלמים: אבי פז ושיר פרימן
בצילום: איתי ביטון (31), מהיזמים של איש טבח שמו בעיר העתיקה







נולדתי וגדלתי בבאר שבע. עסקתי בתיווך שלוש שנים ועדיין קצת מתעסק בזה
תמיד עסקתי באוכל ועבדתי בתחום. הייתי ברמן המון שנים, אחר כך למדתי קונדיטוריה
תוך כדי שיחה על מעורב ירושלמי, הבנו שבעצם אין כזה בעיר והחלטנו להקים
ראיתי את המקום הזה, ידעתי איך אני רוצה שהוא יראה
עיצבנו אותו לבד ובנינו אותו לבד, אני ושרוליק השותף שלי. יש לנו כאן 17 מ"ר
חודש ימים זה לקח לנו, ואנחנו פתוחים כבר חודשיים. הכל ניסוי וטעיה
ניסינו תערובות תבלינים, עד שהגענו לתערובת הנכונה. השותף שלי הוא מאוד בענייני
תזונה ובריאות, ואנחנו, למשל, משתמשים בטחינה שעולה לנו 35 אחוז יותר מטחינה רגילה
הדור החדש של הבאר שבעים מחפש עניין באוכל. שיהיה עניין במקום. שיהיה קטע
השם של המקום מושך את האנשים, המראה שלו, ההרגשה של בית של אוכל. אני פותח
אנשים לטעמים. כל מה שאנחנו עושים הוא קצת אחר: למשל, שקשוקה עם עגבניות שרי
אני פה בשביל להעביר את האהבה שלי לאנשים אחרים




צלם: עידן אסלן
בצילום: חנוך טיאר



תשע שנים אני גר בבאר שבע, הגעתי לפה לבן גוריון ולמדתי תואר ראשון במקרא וחינוך
דרך האוניברסיטה הכרתי פה כמה חברים. היינו קבוצה טובה, עם הזמן כולם התפזרו
ונראה לי שאני היחיד שנשארתי בבאר שבע. בכל אופן, היינו עושים חזרות בסלון שלי
ועם הזמן חיפשנו חדר חזרות והגעתי ל"פידבק". תוך כדי הכרתי פה את כל הג'מעה
הבאר שבעית וזה בעצם הטריגר שגרם לי להישאר
ברגע שהתחלנו לנגן יחד זה משהו שהעיף לי את המוח. אתה יודע, בתוך העיר היה מין
חיבור כזה מעבר לבועה של הסטודנטים והאוניברסיטה שזו אחלה בועה ונהניתי ממנה
אבל פתאום גיליתי באר שבע אחרת לגמרי
אני מרגיש כבר שיש יחסי גומלין ביני לבין העיר. גם האופרייטעס, גם החבורה וגם אני
באופן אישי מרגיש שיש חיבוק מאוד גדול מהעיר
שמע, למשל "הוועדה לעידוד יצירה" כאן, תראה את "מעון התרבות" תל אביב, כל הפייסבוק
מלא באנשים שעושים מחאה על זה שמעלים להם את השכירויות על חדרי חזרות ואי אפשר
לעשות מוזיקה ועניינים. וכאן זה בדיוק ההפך. עכשיו, אני לא אגיד לך שכאן הכל אידאלי
ויש פה מה לשפר אבל עצם המגמה שבאים ואומרים אנחנו כרשות ניתן לך מענק כדי שאתה
תיצור, זה יפה ואותי זה מדליק! יש פה עניין. מגניב פה




צלם: עידן אסלן
בצילום: חיים ורחל עזריה – הפני השחור




רחל
אנחנו נשואים 55 שנה. כל אחד אומר לי, איך אתם נשארתם
אני אומרת שבשביל לחיות טוב צריך אחד לוותר לשני נקודה
אין משהו אחר לעשות, זה הסוד
זה לא לוותר בכל מצב אבל לא לעשות דווקא ואז להתגרש..זה לא טוב


צלם: אבי פז
בצילום: ליה מוחגולי




ליה
הגעתי לבאר שבע לפני 16 שנה בדיוק, מברית המועצות לשעבר
מגיל אפס אני עם עפרון ביד. זו דרך להעסיק את עצמי, לאתגר את עצמי
הציור הוא סיפוק ופורקן. לפעמים, כשאני לא יכולה לישן בלילה, כשמשהו מציק לי
במקום לדבר עם מישהו לפנות בוקר
אני משרטטת ואולי מתעסקת גם עם צבעים, ואז נרגעת והולכת לישון
בשבילי, האמנות היא תרפיה. בגלל זה אני לא מגדירה את עצמי כאמנית
זה משהו שאני עושה מאהבה

הבנתי שזה מה שעושה לי טוב. היו לי כבר שתי תערוכות של העבודות שלי בברים
בבאר שבע, ברכבת צפון ובלולה בר. זו הייתה חוויה של יציאה מהארון
הפידבקים היו מצויינים
קנו עבודות שלי
קשה לי מאוד לשים תג מחיר על הציורים שלי, כי בעיני לא מדובר בחפצים שאני יודעת
להעריך את השווי הכספי שלהם. זה היה מאוד מביך, אבל עם זאת נתן הרגשה מאוד טובה
עבודות שלי עכשיו תלויות בבתים בבאר שבע, ואחת אפילו בצרפת
אני לא יודעת אם ללכת ללמוד בעתיד אמנות, או רפואת שיניים
אם לא אעסוק באמנות לא יהיה לי פורקן, אני אתפוצץ מבפנים
אני לא בן אדם שמדבר כדי לשחרר. בצבא הייתי סייעת לרופא שיניים וגם קצת באזרחות
שלוש שנים בסך הכל. זה עניין אותי
אם אלך לפתח קריירה ברפואת שיניים אהיה עשירה - אבל רק הילדים שלי יוכלו להינות מזה
אסבול - כדי שהילדים שלי יחיו טוב. החלום שלי הוא לקום כל בוקר לעבודה עם חיוך על הפנים
גם בעוד ארבעים שנה.שלא אצטרך להתפרנס ממשהו שידכא אותי
שאעשה רק מה שאני אוהבת. שאהיה מאושרת



צלמת: יערה פרץ
בצילום: אבישג טביב




נכנסנו לשיחות עמוקות על זה, ודיברנו על מזרחנות וזהות מזרחית
וגם כל החברות שלי התחילו להתעסק בזהות המזרחית שלהן
אבל פתאום אני קולטת שהזהות המזרחית שלי זה אלה שהכי מזמברים אותי בסוף
כי הם אלה שבוחרים את הבנאדם שהורס אותי כל יום ולא נותן לי להתפתח במדינה
שלי, ופתאום לא בא לי להזדהות בתור מזרחנית…אנחנו גדלנו בב״ש בנווה נוי
שם היה קן של הנוער העובד. גדלנו בקטע כזה שכל הכיתה הלכה לתנועה
הרבה מאיתנו נשארו ועשינו שנת שירות ואז למרות שנולדתי לבית ליכודניקי למדתי
להצביע עבודה, כי למדתי שיש לי ראש שחושב לבד ולא מושפע מאיזשהו שיח בבית
ורק זה יביא שינוי. הכל רמות של שיח
רמה של שיח זה קודם כל בעובדה שבכיתה ט׳ לימדו אותנו סמינר שלם של תקשורת
וקריאה ביקורתית, בכיתה ט׳! אשכרה ידענו מי הבעלים של מעריב, ושל ידיעות
בטיולים במדבר סיפרו לנו על ים המלח, על הון שלטון, על האחים עופר
לימדו אותנו דברים שהם לא שקר, זו האמת
זו האמת שאת לא מכירה ואת גם לא תכירי אם לא ילמדו אותך את זה
כי זה לא בשיעורי היסטוריה או באזרחות






צלם: מיכאל גפן
בצילום: רחל דוויס




שמי רחל דוויס. נולדתי במקום שהוא לא ישראל
רוב החינוך שלי לא היה בבאר שבע אבל יש לי אהבה מאוד גדולה לעיר הזאת
והיה מאוד חשוב לי לפתח את הנגב
זה משהו שאיילים מציע. לעבור לעיר העתיקה ולפתח פה את המקום
אני מאוהבת בעיר העתיקה

להביא לפה אנשים צעירים, סטודנטים
אני מאמינה שסטודנטים הם אלו שמחיים את המקום. הם מחיים את המקום
סטודנטים מחיים את באר שבע. תרבויות נוצרות כאן
לדוגמא מופע האימים של רוקי, זה משהו תרבותי חדש שמתקיים בבאר שבע
שהוא לא בא מבאר-שבעי
זה לא שבאר-שבעי לא היה מסוגל לעשות את זה אבל זה ביחד עם סטודנטים אחרים
זה מתקיים. כל אחד בא עם אהבה משלו. אני מאוד אוהבת את העיר העתיקה
אני מאוד אוהבת בניינים עתיקים. מתחילה תרבות מדהימה כל התיאטרון פרינג', עשן הזמן
רד ליין, כל מני מקומות כאלה של פיתוח אומנות, של תרבות צעירה של חדשנות של משהו
שאין לא בתל אביב ולא באף במקום אחר שזה אנשים שבאמת יוצרים
הרבה יצירה יש בעיר העתיקה



צלם: נמרוד אורן
בצילום: שלמה ארץ קדושה





הגעתי עם משפחתי לבאר שבע בשנת 1952 מאיראן/פרס
במשך 33 שנים עבדתי בחברת סולל בונה כמנהל עבודה בכיר בשטח
בתקופתי סללנו כמעט את כל הכבישים של באר שבע, אני זוכר עד היום איך סללנו
את דרך מצדה שלקח לי 3 שנים לבנות אותה ועד היום כשאני נוסע שם אני כל פעם
מתרגש מחדש

פרשתי לגמלאות וכיום אני מנהל את החניון הכי "מדליק" בבאר שבע חניון בנק הפועלים
בעיר העתיקה, אנשים שרואים אותי בעיר ובמיוחד בשכבת הגיל שלי זוכרים אותי היטב
ומאוד מכבדים אותי
הרגע הכי מרגש שחוויתי אותו היה כאשר חגגנו 50 שנות נישואין בשנת 2007
הילדים הזמינו אולם וחברים רבים מכל קצוות הארץ הגיעו לחלוק עמנו את היום הזה וכל זה
ללא ידיעתי. הייתי המום, לא ידעתי את נפשי מרוב שמחה והתרגשתי מאוד
התרגשתי גם מהמסיבה שהכינו לכבודי "ביד שרה" לרגל הוצאת "ספר החיים" עלי
ועל משפחתי, המאורע הזה ריגש אותי מאוד מאוד
הרגע הכי עצוב שחוויתי היה כאשר אחי האהוב אברהם ארץ קדושה ז"ל נהרג
בחודש דצמבר 1955 ממארב של מסתננים בדרך לאילת 26 ק"מ דרומית ממצפה רמון
במו ידי בניתי לו אנדרטה במקום נופלו. גם בית כנסת על שמו הקמנו בבאר שבע
אני איש מסורתי ומאמין באלוהים
כל דבר שאני לוקח על עצמי אני חייב לסיים אותו כזה אני
החלום הכי גדול שלי הוא לנסוע לאיראן למשך חודש
אני מוכן לשלם כל סכום של כסף ובלבד שאראה שוב את שכונת המגורים שלי ושל משפחתי שוב
אני חש גאווה עמוקה כשאני רואה כיצד באר שבע מתפתחת ובמיוחד ב 8 השנים האחרונות
חבל לי רק לראות ששכונות מסוימות בבאר שבע עדיין מוזנחות ולא מתקדמות כמו שאר השכונות
החדשות. באר שבע היא עיר האבות, אנו חיים כאן בשלווה ושקט עם שכנינו הבדואים והערבים
שמגיעים לעבוד כאן מדרום הר חברון ואנחנו בעצם הדוגמה לעולם הגדול שקיימת כאן סובלנות
דו קיום ושיתוף פעולה מלא
באר שבע היא לא רק מדבר היא עיר בהתפתחות ענקית שיש בה תושבים מכל העדות
ומכל שכבות האוכלוסייה וכיף לחיות פה
אני קורא לתושבים ממרכז הארץ לבוא לכאן ולעזור בפיתוח הנגב
הם ימצאו כאן אנשים נהדרים פשוטים ונחמדים אשר אוהבים לעזור אחד לשני ואת זה לא ניתן
למצוא בשום מקום בעולם זה קיים רק אצלנו וזה מרגש אותי מאוד


לתמונות נוספות בפרוייקט המקסים הזה כנסו
לעמוד הפייסבוק של הפרוייקט







In : אמנות בבאר שבע 


Tags: "humans of b7"'   "צילום"  "באר שבע בתמונות"  "בארשבעיים"   



















תגובות



עוד בתרבות

עוד בבאר שבע סיטי

ערוצי תוכן באר שבע סיטי